ענת ויסמן
Anat Weissman

השקט שנשאר

סבתא שלי לא רוצה לחיות יותר. היא לא יודעת מי היא ולא שמה לב לזמן שחולף, היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהבית, בדיוק כמו שהבית הוא חלק בלתי נפרד ממנה. פעם היא הייתה אישה חזקה, אבל היום נשאר רק צל דהוי, היום היא כמו חפץ שמעלה אבק. היא מסתכלת על השעון שתקוע על המדפים בסלון, ומחכה שגם הבטריות שלה יגמרו. כמהה שהגוף הזז יכנע לשינה הנצחית שלו. הבלבול שהיא שורה בו, מאפשר לי לצלם אותה מבלי שתשים לב, ולתעד אותה ללא הפרעה או מעצורים עצמיים. אני מתבוננת בה ופוחדת להגיע למצב שהיא נמצאת בו, לחוסר האונים שהוא כעת החיים שלה, לעתיד בו המוח עלול לבגוד בי בזמן שאני עדיין בחיים. העבודה מוקדשת לערן רענן ז"ל