מישל רייצס
Michelle Raitses

painting now

בבסיס התערוכה עומד רעיון הרואה את הדמיון בין צילום לבין ציור, העוסקים ביחסים בין חשיפה והסתרה. עם זאת, בעוד המצלמה משתמשת באור כדי להראות משהו, בציור האור הוא תולדה של כיסוי ואטימה של המצע בעזרת צבע (שחוסם/מסתיר משהו). מחשבה זו הובילה אותי אל עיסוק בשאלה כיצד ניתן ליצור ציור שעוסק ב-light, גם במובן של אור, וגם במובן של משקל קל. אני מתייחסת אל מצע הציור כאל בגד המתלבש על מסגרת. הצורך לכסות אותה קשור להיותה נקודת ההתחלה והסוף של כל ציור, שנולד ומת עירום. תומכת בהקבלה הזו בין גוף למסגרת מעץ האיכות הפטרנית (מלשון pattern) והקישוטית של הדימויים, השואבים השראה גם מהטבע וגם מעיצוב (אופנה, חפצים ותכשיטים). המצעים לרוב אינם מסוגלים לשאת את שכבת הצבע שמנסה לאטום אותם וקורסים, ובכך חושפים את המסגרת שמפנה את תשומת הלב לסיפור על היווצרותו. הציורים נטולי הפאתוס אינם שואפים לשרוד לאורך זמן או להתמרד נגד המסורת שלהם. להפך, בפירוק המתמיד הם לוכדים את הלך הרוח העכשווי שמבקש מחד להשיל תדירות את העור כדי לאפשר לחדש לצמוח, ומאידך להעמיק את הידע לגבי היווצרות המנגנונים המרכיבים את ההווה (כי מי שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל). במילים אחרות, הציורים מחזיקים בתוכם את העבר (תהליך היצירה וההשפעות שלהם), את ההווה (כפי שהם מתגלים לעיני הצופה) ואת העתיד (הפירוק הבלתי נמנע שלהם בסוף התערוכה). ולמרות כל זאת, הציורים נעשים בתגובה לאימפולס ליצור אובייקט פשוט יפה, ולעיתים לא צריך הרבה יותר מזה.